> #title h1 a {display:block; height:120px;} #title h1 a .in {display:none;} #title h1 .in {display:none;}

 מחשבות מאת צביה פוני
 יונה הנביא ואני

וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה. וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי. וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה' אֱלֹהָי. בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ. וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה'. וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה.(יונה פרק ב')

 

כשמטוס הסילון נשא אותי לשמים, בבוקר מאי זה, מעל שמי ניו יורק, אני מודה שבתוך מעי הציפור המטלית הענקית הזאת בעלת הגוף הרוטט, חשתי שיכרון כמעט יחודי. השיכרון הזה בא כנראה, בחלקו, מתחושת תעוזה וחולשה שלי: מסרתי את עצמי כולי למכונה, לא יכולתי להנצל ממנה ולא לנוס. במצב פסיבי, לא היתה לי שום החלטה לקבל, כאלה הרי לא היו בידי. פתגם סיני עתיק אומר שמכל שלושים ושישה דרכי מילוט קיימים הטוב ביותר הוא לקחת את הרגלים ולברוח. אני לא מכירה את שלושים וחמשת הדרכים האחרות ואף פעם לא חשבתי לחקור בעניין במשך שנות חיי בסין, אך אני מניחה שהתשובה ברורה: לשם מה למנות את השלושים וחמישה האחרים אם אפשר תמיד לקחת את הרגלים ולברוח? - ובכן, הרי לכם דבר לא מדויק בתקופתנו המודרנית. כשאתה "נמסר" למטוס, כלוא בתוכו, כשהדלת סגורה באופן הרמטי והקרקע לא בהשג יד, אי אפשר לקחת את הרגלים ולברוח! כתוצאה מכך נוצרת תחושה מוזרה של שלווה, קרובה ליאוש ודאי, אך שלווה בכל אופן." (A BRIDGE FOR PASSING -Pearl Buck The John Day Compagny' New York' 1961,1962 by Pearl S. Buck)

כבת למשפחת מיסיונרים אמריקאים פרל בק נסעה, הפליגה וטסה לעיתים קרובות מאוד, בסין, ביפן, בהודו, בקוראה, וגם לביקורי מולדת. היא מטיבה לתאר מה שהרבה אנשים חשים בעלותם על מטוס, גם אם טיסה הפכה להיות אצלם עיניין של שגרה. התשובה הנפוצה ביותר לפחד ה"מגוחך" הזה היא שתאונות דרכים הן הרבה יותר שכיחות, והסיכוי להארג בתאונת/חטיפת מטוס היא סטטיסטית הרבה יותר קלושה. אבל בעידן שלנו תחושה זו מתייחסת לא רק למטוס אלא לכל מקום סגור שאדם נכנס אליו מרצונו החופשי ועלול להמצא בתוך מלכודת. האם תחושת תעוזה וחולשה, "במעי הציפור המטלית הענקית" עליה מדברת פרל בק, היא בעצם תחושת השלמה עם הגורל במצב של חוסר אונים? פטליזם? יש המגדירים אותה קלאוסטרופוביה אולי בגלל "הדלת סגורה באופן הרמטי", ויש כאלה שקושרים את התחושה הזאת עם תופעה הרבה יותר רחבה ועמוקה הנטועה בעצם קיומנו ומקורנו כיצורים אנושיים. אותי בכל אופן, תחושה זאת מביאה ליונה הנביא בתוך מעי הדג, אותו יונה הנביא שאנו קורים את האפופאה שלו במסגרת יום הכיפורים והחזרה בתשובה השנתי של חגי תשרי.

סיפורו של יונה הנביא תמיד ריתק אותי. חשבתי הרבה על חוסר הרצון לקבל את השליחות, על בעיית הנביא/המנהיג (פוליטיקאי, משורר או אמן) המנסה לשכנע ולהורות לעמו את הדרך הנכונה, על החשש שמא לא ישמעו בקולו או אפילו יתקיפו אותו. (ראה דוגמאת אליהו הנביא, ירמיהו, פרשת  …Savonarole)  חשבתי על התופעה הניסית של השהיה בבטן הדג שלושה ימים בלי להתעכל על ידי מיצי הקיבה האופפים מכל עבר. אבל למה תופעה הזאת היא יותר ניסית מאשר ים גועש הנרגע לאחר זריקת "האשם", מהספינה אל מעמקי הים, או, יותר מאוחר, הגעתו של הדג ליפו ופליטת ה"הדייר" בחוף הנכון? יש הרי כל כך הרבה חומר למחשבה בספר הקטן הזה. גם הקשר של סיפור יונה הנביא עם החזרה בתשובה ויום הכיפורים מאוד מעניינת, אך סיפור יונה הנביא מעסיק אותי בעיקר מבחינת תופעת הסגירות, הקלאוסטרופוביה.

 

התחלתי לטפל בסיפור של יונה הנביא, מבחינה גרפית, בעקבות פיצוץ בנייני התאומים ב-11.9.2000 . כשכולם חזו בשידור חי בכניסת המטוסים לתוך המגדלים העצומים והתמוטטותם, וחשבו על האנשים בתוך המגדלים, אני חשבתי גם על האנשים הכלואים בתוך המטוסים. יש אנשים הנכנסים למטוס באופן תכוף יותר מאשר לאוטובוס, ויש כאלה שכל טיסה מלווה בחרדה גדולה. עבורי, להכנס לאוטובוס או למטוס זה הכי נוח, מבחינה זו ששניהם חללים סגורים. כך לגבי ספינה, צוללת, מערה, או שבי בתא קטן ממנו אין אפשרות לצאת מאחר ומשהו סגר עליך את הדלת. ראינו לפני כמה שנים איך אוטובוס, כלי תחבורה כל כך טריביאלי, הופך למלכודת מוות. הבדיקות העצבניות בכניסה לכל תחנה מרכזית ולכל מקום בילוי וקניה, הבדיקות החמורות בכל שדה תעופה (גם בחו"ל) מוחיכות לנו שעדיין לא יכולים להרשות לעצמנו להשתחרר מזה.

 

לפי הפסיכולוגים שואף האדם מעת לעת לחזור לרחם האמאית, המקום החם, הבטוח והמוגן ביותר. הרבה סופרים טיפלו בבעיה במסגרת יצירומיהם, ואזכיר כמובן, שוב, את הקדומה מבינהם – סיפורו של יונה הנביא, שיש אומרים, יש לה מקבילות בכל סיפורי בראשית של כל העמים הקדמונים. (רוחב היריעה והשכלה שלי בתחום לא מאפשרים לי להרחיב בנושא גם אם התופעה מראה עד כמה הוא מעסיק וקיים בעומק התודעה האנושית). תופעת הפחד ממקום אטום, claustrophobie  , או אולי השאיפה אליו, מתחילה בעצם אצל כל אחד מאתנו ברחם האם

ובאתר  literature si detentie  14.01.20006  המביא את משנתו של יונג, מדובר על מוות ולידה מחדש:

On ne peut qu'accepter la synthese de C.G.Jung: "Disparaître, se cacher dans la foret, dans la grotte, au bord de la mer, etre enlacé par le lygos, est signe de mort et de renaissance, la grotte symbolise la mort et la renaissance".

 

לראשונה  בספר עב הכרס הזה אנחנו שומעים את דון קישוט מכריז כי הוא רעב והוא רוצה לאכול:

Don Quichotte aussi a connu l'attrait irrésistible de la grotte;

C'est la premiere aventure du chevalier apres laquelle il a  (II, XXII, p. 685). C'est un carrefour dans son histoire psycho-physique. Sa faim est un événement extraordinaire: c'est la renaissance.grand'faim

 

Le philosophe roumain Lucian Blaga, en commentant l'ouvre de Frobenius et celle de Spengler, souligne le fait que tant l'ethnologue que le philosophe, quand ils classifient les types possibles de cultures, entrevoient la possibilité d'une culture de  (la culture arabe)4. On pourrait dire que créer dans l'esprit de signifie mourir pour les autres tupes culturels et trouver son propre message ethnique (Equivalent dans ce cas-ci a la personnalité) seulement entre les limites de celui-la.l'espace-grottel'espace-grotte

מעי הדג או בטן האדמה, זה נראה סיפור אחר לגמרי ולא כך הדבר. למשמעות העמוקה של שני מקומות אלה יש הרבה מהמשותף. לבטן האדמה, למערה יש חשיבות גדולה במיתולוגיה היוונית. אפלטון בחר במערה לתאור שלבים בהתפתחות האדם. גם האורקל של דלפי התנהל בתוך מערה. דמטר-אלת האדמה והפריון יורדת לשאול, ובתוך בטן האדמה מתרחש תהליך פלאי. אחרי תקופה מסוימת היא עולה מהשאול –החורף– ואיתה כל יופי הפריחה והפרי של  האביב. במילים יותר פרוזאיות נוכל לומר שהזרע שטמנו/קברנו לכמה חודשים מוצא את דרכו אל אור השמש ולקיבה הרעבה של האדם והבהמה.

סרוונטס Cervantes 1492? ביצירתו הגדולה 'דון קישוט' מעביר את גיבורו דרך התנסויות אין ספור, אחת יותר אבסורדית מקודמתה, עד שהוא מחדיר אותו למערת מונטסינוס   Montesinos   ) ספר שני, פרקים XXIII, XXII).Don Quichotte 

אכן, "הירידה למערת מונטסינוס היא פרשת דרכים בסיפור הפסיכו-פיזי" של דון קישוט. בצאתו מהמערה הוא דורש אוכל, מעשה בלתי יאומן לאביר שלעולם משאיר את שמחת הקיבה למשרתו סנשו. זהו אירוע יוצא דופן שמסמל תחיה, לידה מחדש. יש חילוקי דעות בין דון קישוט ומלוויו, סנשו פנסה וה סופר, על משך השהות במערה, ועל אמיתות קורותיו של הגיבור בזמן זה. דון קישוט טוען שהיה שם ------ והמלווים ---- דון קישוט טוען שראה במערה את הקוסם מונטסינוס, ארמון מופלא חצר אבירים, ונסיכות יפיפיות, וחבריו לועגים לו כי הרי לא מתקבל על הדעת שהוא חווה כל זאת במשך ----- האם נרדם וחלם? ואולי הם נרדמו ולא חשו בזמן העובר? מה שחשוב הוא שמרגע יציאתו מהמערה, עבור דון קישוט מתחיל זמן הטהרות והתפקחות מאוד עצוב המסתיים עם מותו כאדם מפוקח ולגמרי "נורמלי". תקופת ההתבודדות בתוך מערת מונטסינוס, אשר אורכה נתון במחלוקת, הביאה, אולי, את דון קישוט, כמו את יונה הנביא, למדיטציה, לחשבון נפש ולמסקנה.

כפי שמציינת פרופ, רות רייכלברג בספרה 'דון קישוט או הרומן שן יהודי במסכה', הירידה של דון קישוט לתוך מערת מונטסינוס היא ירידה אל הפנימיות שלו. שם אנו מגיעים ללב הסיפור, לבדיקה הסופית של זהות הגיבור, גם אם הדברים לא נאמרים "au point de verification extreme de son identite" כי זאת תקופה שאי אפשר לומר את הדברים בגלוי ושאלת הזהות היא עניין של חיים או מוות. יש על כן לקרא בין השורות בטקסט המסתורי של סרוונטס הניתן לפיענוע על פי קודים קבליסטיים לפי דבריה של פרפ' רות רייכלברג.

 

"Le grand voyage interieur au fond de soi-meme de don Quichotte, la fameuse descente dans la "Cueva de Montesinos" grotte des destins, vient s'inscrire au coeur du recit cervantin. (…..) L'expression 'au coeur de la Mancha' n'est pas seulement un toponyme geographique, mais signifie litteralement que le heros arrive au coeur de son histoire, au point de verification extreme de son identite. Ce qui se passe a l'interieur de la grotte est d'une importance primordiale." (Ruth Reichelberg, Don Quichotte ou le roman d'un juif masque, chapitre VI, p.138)

 

"C'est dans cet etat de lutte et de desarroi que don Quichotte va affronter la verite de la grotte des destins, etape decisive et irreversible dans son propre parcours et dans sa propre vie." (Ruth Reichelberg, Don Quichotte ou le roman d'un juif masque, chapitre VI, p.148)

 

"L'expedition elle-meme est decrite comme dangereuse. Pourtant les dangers en sont plus qu;exageres, si l'on considere l'aspect prosaique de l'aventure: apres tout il ne s'agit que de l'exploration d'une grotte/ C'est donc qu'il ya autre chose. La descente de don Quichotte dans la caverne est liee au decouvrement d'une connaissance. Il lui faut plonger dans cet abime afin que le monde sache. Ce texte que Cervantes presente come apocryphe a tout simplement partie liee avec la question des origines et du mystere de la creation." . (Ruth Reichelberg, Don Quichotte ou le roman d'un juif masque, chapitre VI, p.150)

 

"La grotte de Montesinos porte un nom symbolique: Cueva de Montesinos ou grotte de la montagne des destins. C'est la que don Quichotte a rendez-vous aveclui-meme pour essayer de comprendre le sens esoterique de ses aventures." (Ruth Reichelberg, Don Quichotte ou le roman d'un juif masque, chapitre VI, p.153)

 

"Dans un certain sens, la descente dans la grotte constitue l'envers du parcours quichottesque, la realite meme de sa faute. Sa faute est d'autant plus grande que son ambition aura ete immense et collossale. La descente dans la grotte reintroduit, par ce don Quichotte y decouvre, le desespoir et la desillusion dans le monde ou nous pensons que nos actes sont createurs. A ce stade-la, c'est ceder le pas devant le destin que de le connaitre. C'est reintroduire le determinisme que precisement le chevalier etait sorti combattre en affrontant une connaissance qu'il ne pourra ni depasser ni surmonter. Le don Quichotte de l'apres Montesinos ne sera plus le meme personnage." (Ruth Reichelberg, Don Quichotte ou le roman d'un juif masque, chapitre VI, p.153)

לא כל אחד יכול לחיות בתוך צוללת ולא כל אחד יכול לעסוק בספלאולוגיה (מדע וספורט העוסקים בחקר מערות). לעסוק בספלאולוגיה, זו בחירה, מה שלא קיים תמיד בעבודת המכרה כפי שמראה אמיל זולה בספרו הבלתי נשכח, Germinal -  'ג'רמינאל'. זולה מתאר היטב את חייהם העלובים של הכורים ובעיקר את המועקה הנוראה שכרוכה בעבודת המכרה ואת הסכנות העורבות לשוהים בבטן האדמה. נראה שהאדמה חייבת לנקום על על החדירה הברוטאלית, על האונס המתמשך על מנת לרושש אותה מכל מחצביה. אנשי עיירת הכורים מתגברים, דור דור לפי תורו, על הרטייה מכניסה לפיר המכרה, כי אין ברירה, הפרנסת היחידה המצויה במקום היא העבודה במכרה מאב לבן.

Pinocchio – Collodi  1883 האם קרלו קולודי לקח את השראתו מסיפור יונה הנביא? גם כאן הגיבור יוצא מבטן הדג מטוהר, מפוקח ובוגר, ומוכן לקבל על עצמו את עול החיים המציאותיים האפרוריים שהוא סרב 

 - Camus    'יונה או האמן בעבודתו' אחד מסיפוריו הפחות מוכרים של אלבר קמי עוסק במצבו של הגאון היוצר בסביבה של אנשים מלאי רצון טוב, אך, למעשה אגואיסטים, חסרי הבנה ושאר רוח. כולם מהללים את הצייר המוכשר יונה ומצפים ממנו לגדולות. הם ממריצים אותו ליצירה מועצת, לתוצאות... הם לא מודעים, ואולי כן, לכך שהם מכבידים עליו בנוכחותם הכובשת, ומעקרים את יצירתו.  בהתלהבות מטומטמת הם מתאמצים לסדר עבורו "תנאי עבודה אופטימלים", וכך דוחקים אותו יותר ויותר לכונכייה שלו: בתוך הבית הגדול ששימש לו אטליה/סדנה מפצלים וחותכים חתיכה כל פעם יותר קטנה. חצי של שלם, חצי של חצי, חצי של רבע וכך הלאה, כדי שתיהיה לו מקום תתאים ליצירה עד הוא מתכנס בתוך תא קטנטן השווה בגודלו ל... ארון מתים... בזמן שהחיים התוססים נמשכים במלא עוזם ברוב שטח הבית, אצל האנשים שכל כך "אוהבים" אותו, רוצים את טובתו, ומסדרים עבורו את החיים.  Jonas ou l'artiste au travail

Michel Tournier – באחד מספריוVendredi ou les limbes du Pacifique,  Editions Gallimard 1972  ('ששת או קצה הפסיפיק'), מביא מישל טורניה גירסה אחרת לסיפור רובינסון קרוזו של דניאל דיפו. לרובינסון של טורניה קורה כל מה שקרה לזה של דיפו. ההבדל הבסיסי בין שתי הגרסאות הוא בזה שששת הוא איש התרבות האמיתי, והוא זה ש"מחנך" את רובינסון. טורניה מעביר את הגיבור שלו דרך סידרת התנסויות אינטרוספקטיביות הקשורות למצבי הרוח באמצעות הטופוגרפיה של האי ספרנזה speranza (תקוה). כך יש כנראה לראות את פרק ההתחפרות של רובינסון הבודד והמיואש בג'יפה של הביצה, וכך כנראה יש לראות את ניסיון ההתמזגות שלו בתוך מנהרת המערה הצרה עד כדי סכנת מוות. רובינסון יוצא ממנה מזוכך ושלם עם גורלו על האי הבודד.

אימפקט השואה –

יגידו שדוחפים את השואה לכל עניין נדון, אבל, מה לעשות, שהיה במטוס אחרי סגירת הדלתות בלי יכולת "לקחת את הרגלים ולברוח" כדברי פרל בק, או נסיעה באוטובוס או כל מקום שעלול להיות מלכודת מוות מחזירה אותנו לשואה. האם זכרון הסיוט של רכבות המוות של הרייך השלישי טבוע בכל אחד מאתנו גם אם הוא לא "זכה" לנסוע בהם. למה קריאת המחזה של Huis-clos- J.P.Sartre מעוררת אצלי אימה, יותר בגלל המקום הנעול לחלוטין מאשר בגלל ההשתקפות דרך המבט של האחר, בו נידונים דיירי התא של סרטר? האם קריאה כפייתית בספרי השואה הכוללים תמיד את הגעה למחנות בקרונות בקר נעולים על בריח? הרבה עבודות נכתבו על השואה. מעניין להשוות תאורי מסע רכבת של סופרים שונים כמו אלי ויזל, (הלילה), 'המסע הגדול' של סמפרן Le grand Voyage – Semprun  , עם עדויות של סופרים שמתארים את הרכבות הדוהרות למחנות מחוצה להן, כמו מלפרטה (Kaputt) על הרכבות של יהודי יאסי ברומניה, ובספרו של ירז'י קושינסקי 'הציפור הצבועה'  L'oiseau bariole – Yerji Koshinski


צביה פוני  03-9303218  |  052-2243124   |    tsivia.pouni@gmail.com