> #title h1 a {display:block; height:120px;} #title h1 a .in {display:none;} #title h1 .in {display:none;}

 

בס"ד

 

אוניברסיטת בר אילן 
המחלקה לצרפתית

*

 האוסף והצבירה

בספרות הצרפתית של המאה ה-19 

צביה פוני 

*

 עבודה זו מוגשת כחלק מהדרישות לשם קבלת תואר מוסמך

 במחלקה לצרפתית של אוניברסיטת בר-אילן

בהנחיית פרופ' אבלין מירון 

רמת-גן, ישראל

תשס"א 

*

תקציר מתורגם של עבודת המאסטר של צביה פוני

בספרות הצרפתית של המאה ה-19 קיימת נטייה חזקה לתיאור מצבורים פנטסטיים של עצמים וחפצים שונים ומשונים מכל מיני סוגים. נטייה זו אמנם לא חדשה ואפשר להתקל בה במגילת אסתר עם המשתה של המלך אחשוורוש, בתיאורי משתאות של הסופר הלטיני פטרוניוס, ובעיקר בכתבי הסופר בן המאה ה-16, רבולה. נראה שהמאה ה-19 מחדשת מסורת. 

זה לא מקרה שסופרי המאה ה-19 עוסקים בצבירה ובאוסף. כמות עצומה של חפצי אמנות ללא בעלים מפוזרים בכל צרפת; האוספים האדירים שנלקחו מהאצילים המוצאים להורג במהפכה, מאוכסנים חלקם במחסנים כמו אלה של ארמון הלובר שעדיין לא היה מוזיאון, וחלקם מוצאים דרכם לחנויות העתיקות. בעבר, אנשי אצולה ומוסד הכנסייה, הם בלבד היו אלה שרכשו אוצרות אמנות. במקום האספנים המסורתיים מלפני המהפכה קמה שכבה בורגנית, עשירה וחובבת אמנות. 

בתקופה זאת, עם השתלטות ארצות אירופה על המושבות באפריקה ובמזרח, עולה מודעות הקהל לאקזוטיקה, עתיקות וחפצי אמנות. מדינות קולוניאליות כמו צרפת ואנגליה מתחלקות בעתיקות המוזנחות של המושבות שלהם ושל ארצות נחשלות אחרות, ומעשירות בהן את המוזיאונים היוקרתיים בארצותיהם. חלה פריחה גדולה במסחר עתיקות וחפצי אמנות. מתפתחת גם אופנה של נסיעות למרחקים: ויקטור הוגו, למרטין, נרוואל, כולם מספרים על חוויות מסע. חוזרים הביתה עם זיכרונות, אך גם עם מזכרות ועתיקות. 

 בלזאק מפגיש אותנו עם כמה סוגים של אספנים - חובבי אמנות, אספנים אובססיביים, סוחרי עתיקות... בסיפור עור חמור הפרא [1], הוא מכניס אותנו לחנות של מוכר עתיקות גדושה באוספים מדהימים וחפצים אקזוטיים. גיבור הספר רוכש עור חמור מכושף אשר מסוגל להגשים כל משאלות בעליו, אלא שכל הגשמת משאלה מצמצמת את שטח העור, ובמקביל את מספר שנות חייו. סוחר העתיקות ,יהודי מפלצתי כמובן, משכנע את הגיבור לרכוש את עור הפלא, ויחד עם זה נושא נאום אזהרה מרתק על תוצאות הנהנתנות והסגפנות.

בלזאק, ללא ספק אלוף התיאורים האינסופיים, מקדיש דפים ארוכים לתיאור תכולת החנות. קטעים אלה לפעמים עמוסים ומשעממים, אך רבי משמעות על עמדתו אודות גיבוריו בעלי האוספים.  לפי בלזאק, סוד אריכות הימים של היהודים ושליטתם בכלכלה נובעת מהסתפקותם במועט. נוצר פרדוקס קשה מנשוא עבור בלזאק הנהנתן: מי ששולט ביצריו מאריך ימים וגם מצליח לרכוש לעצמו כל טוב בעולם. הבעיה היא שאינו נהנה מהם ואינו זקוק להם כי הוא סגפן. 

השקפה זאת מקבלת משנה תוקף בספרים נוספים של סופר הקומדיה האנושית, עם דמותם של שני אספנים אובססיביים .  בספר הדודן פונס [2], מסופר על שני אספנים יריבים, פונס הצרפתי, ומגוס היהודי, מפלצתי גם הוא כמובן, מהגר שהתעשר ממסחר חפצי אמנות. לפונס אנין הטעם יש אהבה נוספת: הוא אוהב אוכל משובח עד טרוף,  ולכן הוא חולה מצער לאחר שהפסיקו להזמין אותו לארוחות ערב מפוארות המוגשות בבתים בורגניים עשירים.בגלל תאוותנותו הקולינרית הוא מובס על ידי מגוס הסגפן, השולט על יצריו (אין לו כאלה בעצם) ועל רכושו הרב.

בספר אחר – גובסק [3], בלזאק מתאר מלווה בריבית יהודי העורם בביתו אוספים אדירים של מזון וסחורות. בדומה ליהודי מגוס, גובסק אינו זקוק למחייתו אלא למעט מאד.  בלזאק מביא פרק מפתיע בהסטוריה האומללה של היהודים כהסבר למניעים שהביאו אותם להתנהגות זאת. 

בלזאק הוא דוגמא אחת של סופר העוסק בתופעת האוסף. גם בכתביהם של פלו בראנאטול פראנסמופאסןוזולא ורבים אחרים, אנו נתקלים באספנים מטורפים, ברוכלים חסרי מצפון, באוספים אדירים וגרוטסקיים, לפעמים בלי סיווג לסוגים, תקופה או סגנון. באחד מסיפוריו פלובר מתאר ארמון אבירים עם אולמות מלאים שלל שמקורו בציד, מלחמה, ומתנות, ומראה איך אוספים אלה מעצבים את אישיותו של הגיבור הראשי, הקדוש ג'וליאן. [4]

לצד תיאורי האוספים אנחנו גם עדים לתחילתו של המוזיאון כפי שהוא מוכר לנו היום. תיאורים אלה מנוצלים לביקורת ולעג כנגד אחזקה לקויה של עתיקות וחפצי אמנות. בספרו בובאר ופקושה [5]  מתאר פלו בר את עלילותיהם של שני חברים, בובאר ופקושה, שזכו לירושה גדולה ובעקבות זאת הולכים להגשים את כל שאיפותיהם. אחת השאיפות היא להקים בביתם מוזיאון לעתיקות האזור. הם עורמים בחובבנות את החשוב ואת הטפל ומגיעים למצבורים אדירים המשתקים את התפקוד היומיומי.

 שאיפה נוספת של בובאר ופקושה היא לעסוק בכל תחום ידע המעניין אותם ולצורך כך הם מתחילים לרכוש השכלה באופן אובססיבי. הם מחליפים תחומי התעניינות בקצב מדהים וגם קריאת ספרים בהתאם; אגב כך הם מפגינים יומרה אווילית להשתלט על כל הידע הקיים. לשם כך הם עורמים כמויות אדירות של ספרים.

באמצעות תאור האוספים פלו בר מבקר באירוניה רבה לא רק את שני החברים אלא את כל החברה כולה, את בעל הטירה האציל, את הרוכל הערמומי המוכר חפצי דת, את האלמנה החסודה, ובמיוחד את הכומר המקומי.

פלו בר מתאר גם אוספים של פשוטי עם, כמו למשל משרתות מנותקות מאזור מגוריהן הנקשרות לכל חפץ העשוי להזכיר להן את הבית הרחוק או המסמל תקווה לעתיד טוב יותר. כך אוספת המשרתת הצנועה פליסיטה, גיבורת הסיפור של פלו בר, לב פשוט, [6] כל שריד הקשור לעבר ולאנשים אהובים שהלכו לעולמם, כולל אלה שננטשו על ידי מעבידתה. אצל הסופר אמיל זולא, משרתת אחרת מחזיקה מתחת למיטתה מקלות מגולפים על ידי אהובה לקראת ימים טובים במחוז לידתם.

מעניין לקרוא גם איך סופרים "מגשימים" באמצעות תיאור האוסף והצבירה את מאוויהם הכמוסים ביותר. זולא, למשל, מתאר ערמות ענקיות של ירקות, פירות ובשר הנמכרים בשוק הגדול המרכזי של פריס, להל. [7]  לצד השפע המסחרר מודגשים הצדדים המקאברים של האוכל לעומת הרעב והעוני המנוון של החלשים. זולא עוסק גם בתופעה חדשה בתקופתו, צמיחת המסחר הסיטונאי העורם כמויות אדירות של פריטי לבוש ואביזרים אופנתיים המפתים את האשה הגנדרנית, ומביא לקריסת העסקים הקמעונאיים המסורתיים.

אפשר לתאר לעצמנו איך נראה אולם אוספים מימי קדם לפי  "חדר הפלאות"  (Wunderkammer), תערוכה שעיצב האוצר ד"ר דורון לוריא במוזיאון תל אביב, בשנת 1998. בחדר מלא חיות מפוחלצות, אבנים, צדפים, תמונות, פסלים, ללא סדר או סיווג. האוצר שיחזר "חדר פלאות", תופעה נפוצה  מן המאות ה-17 וה-18, הרבה לפני הופעת מוסד המוזיאון.[8]

ניתן למתוח קו ישר מהעיסוק באוסף ובצבירה בספרות המאה ה-19, לזו שלאחריה; תופעות אלה, המטופלות על ידי סופרים כמו בלזאק, פלובר וזולא, עוסקות בתהליך שהחל בזמנם, עם המהפכות החברתיות והתעשייתיות, ומבשרות את המשברים של המאה ה-20. סופרים רבים בני זמננו כמו ז'ורז' פרק,[9]  יוג'ין יונסקו[10]  ומישל טורנייה [11] מתמודדים בכתביהם עם בזבוז המשאבים, ערמות הזבל ותרבות הצריכה היוצרת אושר ועושר מדומים. תרבות הצריכה מעודדת שימוש חד-פעמי וזריקה וכך, בגלל החומרים הבלתי מתכלים, נערמים הררי זבל מטרידים בכל העולם המודרני. בזמן שבמאה ה-19 אמנות הספרות בלבד עסקה בנושא, במאה ה-20 התגייסו למערכה גם האמנויות הפלסטיות. אמנים כמו ארמן וסזאר הצרפתים, ג'ספר ג'ונס ואנדי וורהול האמריקאים ורבים אחרים, מבטאים ביצירותיהם, בהומור ולפעמים בציניות, את חרדותיהם מול התופעה. הבעיה אינה פוסחת על ישראל וניתן היה לראות טיפול בתופעה בתערוכה הגדולה "חירייה במוזיאון" שנערכה באגף הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב בשנת 1999.

תיאור מפורט של המצבור והאוסף אינו, אם כן, מטרה בפני עצמה. סביר יותר לראות בעיסוק האובססיבי באוסף, בצבירה ובאגירה, אמצעי להעברת השקפותיו של הסופר על גיבוריו, התעוררות התודעה דרך הספרות והאמנות, וביקורת חריפה על התקופה ועל החברה. עבודה זו תתרכז, בין השאר, באמצעים הספרותיים, הלשוניים והסגנוניים, בהם משתמשים הסופרים להעברת השקפותיהם דרך הטיפול באוסף ובצבירה.

<><><>  

בס"ד  אלול  תשס"א

            כתיבת עבודה זו נעשתה תחת הדרכתה המסורה של פרופ' אבלין מירון. ברצוני להודות לה על עצותיה הטובות, על סבלנותה הרבה, ועל הזמן הרב אשר הקדישה כדי לעזור לי. 

            אני מודה למרצים של המחלקה לצרפתית, פרופ' יהודית קאופמן, ודר' גרי מול, על עצותיהם ועזרתם הביבליאוגרפית. תודה גם לדר' סימון גרוסמן על הקורסים המענינים העוסקים בספרות ואמנות אשר שמשו מנוף לכתיבת עבודה זאת.

            תודה גם לאמי אשר בזכותה אני אוהבת ספרים, ולכל משפחתי על הסבלנות והתמיכה הרבה לאורך כל הדרך. 

<><><><><>  <><><><>

[1]      Balzac, Honoré de, La Peau de chagrin(ביבליוגרפיה מפורטת בגוף העבודה) %0  

צביה פוני  03-9303218  |  052-2243124   |    tsivia.pouni@gmail.com